ואלה המשפטים. וא"ו מוסיף על ענין ראשון דהיינו י' הדברות דלעיל. אי נמי מוסיף על הדינין שנתנו במרה. והקדים המשפטים שכמו שבדבור הראשון שבעשרת הדברות הזכיר בידיעת השם והשני באסור ע"ז חזר וצוה למשה לאמר כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וגו' להזהירם עוד שיתנו ללבם מה שראו ואתם ראיתם הוא כנגד הדבור אנכי ולא תעשון כנגד לא יהי' לך ואלה המשפטים כנגד לא תחמוד שסיים בו עשרת הדברות כי אם לא ידע האדם משפטי הבית והשדות ושאר הדינין יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו לפיכך אמר תשים לפניהם משפטים ישרים שינהגו בהם ולא יחמדו שאינו שלהם: אשר תשים לפניהם. דרשו רבותינו ז"ל ולא לפני עכו"ם והדיוטות דהוה לי' למכתב אשר תלמדם או אשר תשים להם כמו שנאמר שם שם לו חק ואמר לפניהם פי' שהם יהיו דיינין כי זה הלשון יבא לעולם על השופט ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני כל יודעי דת ודין. ומיעט עכו"ם שלא לדין לפניהם אפילו בדין שדנין כדינינו ואפילו שני בעלי דינין רוצים בכך משא"כ בהדיוטות דאע"ג דמחד קרא ממעטינן תרווייהו אם שניהם רוצים בכך בהדיוטות ומקבלים עליהם אותם לדון מותרים לדון. ור' יוסף קמחי פי' אמר אשר תשים לפניהם ולא אמר אשר תשפטם שידעו עיקר הדין שלא יאמר אלו ידעתי שלא יעבדני העבד אלא ו' שנים לא הייתי קונהו וכן אם נגח השור עבד או אמה שלא יתן אלא ל' שקלים אפי' שוה מאה מנה: כי תקנה עבד עברי. כתב הרמב"ן התחיל מצוה ראשונה בשילוח עבד עברי בשנת ז' מפני שיש בה זכר ליציאת מצרים שנאמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך וגו' ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כי השנה השביעית היא כשבת לעבד ויש בה עוד שביעי לשנים שהוא היובל כי השביעי נבחר בימים בשנים ובשמטות ולכך החמיר בה הנביא ואמר אנכי כרתי ברית את אבותיכם מקץ ז' שנים תשלחו וגו' וגזר בעבורה גלות ואחר כך במצות לא תרצח שהיא חמור' ובכבוד האבות ובלא תגנוב וכן כולם זה אחר זה כסדר: אם בגפו יבא. פי' לבדו שלא יהא נשוי כמו בגופו שאין לו אלא גופו:אם בעל אשה הוא. שיהי' נשוי ישראלית יכול רבו ליתן לו שפחה כנענית אבל אם לא הי' נשוי אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית. והטעם שאין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונ' ואם תהי' הראשונה כנענית יהי' לעולם נגרר אחריה ולא יצא לחירו' אבל אם כבר הי' נשוי נגרר אחר אשתו הראשונ' ולא אחר כנענית וגם פעמים כשיראה בחור שפחה יפה ויחשוק בה ימכור עצמו אבל כשהוא נשוי לא חיישינן לזה:ויצאה אשתו עמו. מלמד שהו' חייב במזונות אשתו ובניו אע"ג דלא כתיב הכא אלא אשתו ילפינן בניו מקרא אחרינא דכתיב ויצא הוא ובניו: והגישו אדניו אל האלקים. פי' לב"ד. וכתב ר' אברהם שיקראו השופטים והדיינים אלקי' בעבור שמקיימין משפטי האלקים בארץ. והרמב"ן פי' והגישו אל המשפט אשר שם האלקים כי האלקים הוא עם הדיין בדבר המשפט הוא יצדיק והוא ירשיע וזהו שנאמר אשר ירשיעון אלקים וכך אמר משה כי המשפט לאלקים הוא וכן הוא אומר אלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט כי האלקים הוא השופט:והגישו אל הדלת. לפי הפשט לפי שדרך הדיין לישב בשער כמו שמצינו בבועז לכך רוצעין אל דלת השער כדי שיהי' לעולם הדבר גלוי. וי"מ סימן להיותו עבד שומר דלת אדוניו. וי"מ לפי שהרציעה היא סימן לעבדות ורוצעו אוחז אותו אל הדלת שאם רוצה לומר מעצמי נגפתי יקרבנו אל הדלת וימצא שרצועת אזנו מכוון למקום הדלת שנרצע שם:ועבדו לעולם. פי' עד היובל. ור' אברהם פי' דעולם הוא זמן בלשון הקודש כמו כבר הי' לעולמים ואמר ועבדו לעולם לזמנו של יובל שאין במועד ישראל זמן ארוך ממנו ויציאת חירות כאלו עולם מתחדש לו: לא תצא כצאת העבדים. פי' בשן ועין. וה"ה בעבד דאיתקש עברי לעבריה ואיצטרך קרא דלא תימא נילף ק"ו מעבד כנעני שיוצא בראשי איברים ומיהו משום הא לא הוה צריך קרא דיציאת כנעני בשן ועין קנסא הוא ואין למדין מקנסות על כן פי' בה"ג שהיא מצות לא תעשה שאם בא אדם להוציאה בשן ועין שהוא עובר בלאו אלא ישלם לה דמי עינה ותשאר עמו כי פעמים יהי' דמי נזקה בראשי אברים יותר מדמי העבודה כגון שהוא קרוב לזמן יציאתה והחמיר הכתוב בלאו על האדון שלא יגזול דמי ראשי אבריה אפי' אם ירצה להוציאה בהם. אי נמי כפשטי' לא תצא כצאת העבדים שלא ישלחנה בחוץ לעשות לו מלאכתו אלא תשמשנו בביתו: לעם נכרי לא ימשל למכרה. דרשו מכאן שאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות וכן האדון אינה רשאי למוכרה לאחר ופי' לעם נכרי לאיש נכרי שכיון שבגד בה האדון שלא קיים בה מצות ייעוד וכן האב שמכרה פעם אחת שוב אין יכולין למכרה. אי נמי לפי שנאמר בעבד עברי ונמכר לגר תושב או לעקר משפחת גר שיכול אדם למכור עצמו לגוי לפיכך מזהיר הכתוב שלא למכור בתו לגוי ופי' הפסוק אחר שפדאה האב המוכר לא יוכל למוכרה לגוי וה"ה מתחלה אלא לפעמים שאדם חפץ מאד לפדות בתו מן האדון לפי שלא ייעדה ואם רוצה אפי' למכרה לגוי שנה או שנתיים כדי שיפדנה מזה על זה מזהיר הכתוב. אי נמי חוזר לתחלת הפסוק כי ימכור איש את בתו לאמה לא ימשול למוכרה לנכרי. ומ"מ משמע נמי מכאן שאינו יכול למכרה שפחות אחר שפחות מייתורא דקרא דמצי למיכתב לעם נכרי לא יוכל למכרה ולשתוק וכתב בבגדו בה לדרשא שאם בגד בה ומכרה פעם אחת שלא ימכרנה עוד ופי' לא יוכל למכרה ובבגדו בה ג"כ לא יוכל למכרה. וכתב הרמב"ן ודרך הפשט בפרשת כי ימכר איש את בתו לא תצא כצאת העבדים הנזכרים למעלה או ביובל שאם תיטב הנערה בעיני הקונה אותה ויקחנה לו לאשה אין יכול האב להוציאה ממנו ואם רעה בעיני אדוניה שאינו רוצה ליעדה והפדה האב הנזכר שאסור לו להניחה עוד ביד האדון כיון שאינו חפץ בה ולא יוכל ג"כ למוכרה לאחר כיון שבגד בה למוכרה למי שאינו חפץ בה: ואם לבנו ייעדנה. לשון זמון כמו מן המועד אשר יעדו: כמשפט הבנות יעשה לה. זה הבן כמו שמפורש שארה כסותה ועונתה לא יגרע. וכתב הרמב"ן דרך הפשט יתכן לומר שאם יעדה הקונה לבנו כמשפט הבנות אשר יעשה אדם לבנותיו יעשה לה שיתן לה משלו כמוהר הבתולות וצוה בזה כמו שצוה בהענקה והכל חסד מאתו יתברך ויתעלה:
שארה. פירש"י מזונות וכתב הרמב"ן אתיא כמ"ד מזונות דאוריתא והמובן מסוגיית הגמרא שהן דרבנן ועוד למה יזכיר מזונות בלשון שאר שהוא הבשר וחשב ר' אברהם לתקן בזה ופי' שארה מזון שיעמיד שארה והוא בשרה ואין בזה טעם שיאמר הכתוב לא יגרע הבעל בשרה לכן אני אומר כי שאר בכל מקום הבשר הדבק לבשרו של אדם מלשון שארית כלומר שאר בשרו מלבד גופו ולכך נקראים הקרובים שאר אל כל שאר בשרו כענין עצמי ובשרי אתה ונקרא הבשר הנאכל שאר כדכתיב וימטר עליהם כעפר שאר כי הבשר הנאכל נדבק באוכל ויחזור לבשרו והאשה נקראת שאר משום דכתיב ודבק באשתו והיו לבשר אחד ופי' הפסוק שארה קירוב בשרה שהבעל יש לו להתקרב עמה: כסותה. כסות מטתה: עונתה. היא עונה שיבא אליה לעת דודים: לא יגרע. שאם יקח אחרת לא תהי' האחרת יושבת על מטה כבודה והיו לבשר וזו תהי' עמו כפלגש ותשב על הארץ בדרך מקרה כבוא אל אשה זונה אלא שארה כסותה ועונתה לא יגרע:
שלש אלה. הייעוד לו או לבנו או הפדיון לא יעשה לה ויצאה חנם כצאת העבדים:
מכה איש ומת. סמכו לאין כסף רמז למה שאמרו חז"ל קם לי' בדרבה מיני' פי' מות יומת אז אין כסף:
וגונב איש ומכרו. הפסיק וגונב בין מכה אביו למקלל אביו י"מ לפי שמכה וגונב מיתתן שוה בחנק ומקלל בסקילה ולא נהירא דאם כן יקדים וגונב למכה אביו ויהי' מכה אביו וגונב זה אצל זה שמיתתן שוה וגם לא יהא הפסק בין מכה אביו למקללו. ורבינו סעדי' פירש לפי שרוב הנגנבים הם קטנים ויגדלו במקום אחר ולא יכירו אבותם ויקללום ויכום ולכן ראוי להעניש הגונב במיתה בהם כי העונש הוא על ידו ולכן כתבו ביניהם. וגדול עונש המקלל מעונש המכה מפני שמצוי יותר כשיקצוף יקלל ולכן הרבה בעונשו. אי נמי מפני שיש בה חטא גדול שהזכיר השם והנה שתים רעות עשה שזלזל באביו ואמו ונשא שם אלקיו בפשע וחטאת: ומכרו ונמצא בידו. פירש"י ונמצא בידו קודם מכירה. וכתב הרמב"ן דלהא לא איצטריך למיכתב ונמצא בידו דכיון שיש עדים שגנבו ומכרו ודאי בידו הי' אלא פי' ונמצא בידו שהכניסו ברשותו שאינו חייב עד שיכניסנו ברשותו שאם מכרו ועדיין לא הוציאו מרשותו פטור כי היכי דאמרינן גבי ממון גנב וטבח ומכר ברשות בעלים פטור:
או באגרוף. לדעת רבותינו ז"ל הוא קבוצת האצבעות לתוך היד כמו בעלי אגרופין והזכיר אבן ואגרוף לומר ששניהם צריכין אומד אע"ג שמכת האבן היא קשה ומכת האגרוף היא קלה רוב פעמים לא ימות בה. וי"מ אגרוף עפר מלשון עבשו פרודות תחת מגרפותיהם:
על משענתו. פירש"י על בוריו פי' שאינו צריך למשענת אחרת להשען על אחר כדרך החולים אלא על משענתו. והרמב"ן כתב ונ"ל כפשטי' שאם ילך אפי' על משענתו כדרך החולים ונקה המכה ודבר הכתוב בהווה פי' המוכים שנפלו למשכב לא ילכו בחוץ עד שתחי' המכה ויצאו מידי סכנה שאם פשע אחר כך ומת בחולשתו לא ימות זה ומיהו דוקא שהלך בחוץ כדכתיב והתהלך בחוץ אבל אם בביתו הלך על משענתו לא נקה המכה: רק שבתו יתן ורפא ירפא. ולא אמר רפואותיו יתן לומר שיתן השכר לרופאים והם ירפאוהו ולא יוכל לתבוע שיתנו לו השכר ויעשה בו דברים אחרים רק ירפא בו על כל פנים. ורבותינו דרשו מורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות ולא אמרינן רחמנא מחי והוא מסי ומקשינן פשיטא דמלא תעמוד על דם רעך נפק' שאם יראה חבירו טובע בנהר או לסטים באים עליו שחייב להצילו ולא אמרינן רחמנא אייתי' עליה והוא מציל לי' ומפרשי' מכאן שניתן רשות לרפאות ולא חיישינן שמא יהרגנו על ידי סם או משקה שיתן לו. וי"מ שניתן רשות לרופא לקבל שכר על רפואתו:
וכי יכה איש את עבדו. בעבד כנעני הכתוב מדבר שאע"פ שהוא שבט מוסר ואינו מקל יד ישמור שלא יכה בו אפילו עבדו כנעני מכה רבה שימות בו:
אך אם יום או יומים. דרשו רבותינו ז"ל יום שהוא כיומים שצריך שיחי' מעת לעת. והרמב"ן כתב על דרך הפשט אם ביום ההוא ואפילו ביום המחרת יעמוד ויקום על רגליו לא יוקם:
כאשר ישית עליו בעל האשה. בא למעט האשה דדוקא כאשר ישית עליו הבעל יתן ולא כאשר תשית עליו האשה כי אין לה חלק בוולדות. ור' אברהם פי' כאשר ישית עליו בעל האשה או יתן בפלילים כלומר או יתפשר עמו לפי רצונו או יתן על פי ב"ד. והרמב"ן פי' שבא להשמיענו אע"פ שאין בוולדות היזק ניכר כי מי יודע שיצליחו ואין עליו תשלומי ממון אעפ"כ נשים עליו עונש והוא כמו קנס ואמר שיתן העונש בכל אשר ישית עליו בעל האשה שהוא חפץ בוולדיו וחשובים הם אצלו ויתן זה בפלילים שלא ישית עליו עונש יותר מכדי דמיהם.
וכי יכה איש את עין עבדו. בעבד כנעני הכתוב מדבר. וה"ה לכל כ"ד ראשי אברים ופרט באלו בשביל שראה חם את ערות אביו וסיפר בשיניו:
וגם בעליו יומת. מיתה בידי שמים. וכתב הרמב"ן ולא ידעתי דעת אונקלוס שתרגם יתקטל אולי רוצה לומר ראוי הוא שיהרג אלא שיש לו כופר. אי נמי רוצה לומר שאמר הכתוב שיהרג כי יבא יומו או במלחמה ירד ויספה לומר שחייב מיתה בידי שמים ולא ימות כדרך העולם על מטתו:
אם כופר יושת עליו. בשביל שהוא כפרה כמו הקרבן ואין מכריחין אותו לבא לב"ד לחייבו בכך ואפי' אם נתחייב אין ממשכנין אותו בכך לכך אמר בלשון אם:
או בן יגח או בת יגח. לחייב על הקטנים ולפי הפשט צריך פסוק לחייב על הקטנים לפי ששור ההורג אדם היא רעה הרבה כדוב שכול והי' מוטל על בעליו לשומרו אבל כשהמית קטנים אינו רע כל כך והייתי סבור שלא יהא בעליו חייב לשומרו מזה על כן בא לומר שגם מזה חייב לשומרו:
או כי יכרה איש בר. חסר ולית אחרינא וטעמא דמלתא דאפי' אינו כורה בור גמור אלא מצא בור עמוק ט' טפחים והשלימו לי' חייב כדדרשינן להביא כורה אחר כורה שאחרון חייב:
